הסיפור שלי

לא כל מי שמכיר אותי מחיי היומיום, האישיים והמקצועיים, מכיר גם את סיפור חיי. החלטתי להעלות אותו על הכתב ולפרסם כאן כשהבנתי את התפקיד המעצב של הסיפור הזה, והשפעתו על אופיי ובחירותיי גם כאדם בוגר.

נולדתי לזוג הורים צעירים, סקרנים ואופטימיים, שחשו צורך בשינוי. בהיותי בת חצי שנה, הם ארזו את מיטלטליהם ואותי והעתיקו את מגורינו אל הג'ונגלים של ליבריה, על גדת החוף המערבי של אפריקה.

חיינו ביבשת השחורה 7 שנים, מתוכן שנה וחצי עם שבט בלב הג'ונגל ללא מים זורמים או חשמל. אני מאמינה שהשנים הללו עיצבו את אופיי, ויצרו בי גם חיבור חזק אל הטבע וגם את היכולת להתחבר לכל אדם - גם לאנשים השונים ממני במראם, שפתם ותרבותם.

מרגע שובנו ארצה, הייתי עסוקה בניסיון להפוך ישראלית יותר מישראלית. השקעתי בלימודים, הדרכתי בתנועת נוער, עסקתי בפעילות התנדבותית. את השירות הצבאי עשיתי כקצינה בחיל-החינוך. כל שנות התבגרותי עברו בתוך או לצד מסגרות, בהן התקשורת בין אנשים הייתה גורם מכריע.

לילה אחד בשנת 1998, בהיותי בת 26, התעוררתי משנתי והרגשתי שמשהו לא בסדר. קמתי כדי ללכת לשירותים ובדרך התמוטטתי ואיבדתי את ההכרה. בלילה ההוא חיי השתנו.

את השנים הבאות ביליתי במאבק. תחילה, מאבק במחלה הלא ידועה שתקפה אותי, וגם ברופאים שטיפלו בי וניסו לשכנע אותי שמדובר בתופעה פסיכוסומטית.

מאוחר יותר אובחנתי כסובלת ממחלה נדירה, יתר לחץ דם ריאתי (Pulmonary Hypertension). הרופאים הסבירו לי שאין בעצם מה לעשות - צפויה לי תוחלת חיים קצרה, הסיכוי שאוכל לעבוד ולפרנס את עצמי קטן, ועל היריון ולידה בוודאי שאין מה לדבר.

עם השנים וכנגד כל הסיכויים, הפכתי מ"חולה" ומ"סיפור מקרה", ל"נס רפואי" ובסופו של דבר גם חזרה לבן-אדם. לאשה עצמאית, שלא חוששת להביע את דעתה, שמותר להקשיב לה ואף יש מי שחושב שרצוי להיוועץ בה. השכלתי לתרגם את הניסיון האישי שלי למיומנויות פרקטיות, שהעלו אותי על דרך מקצועית שעולה יפה ונותנת לי סיפוק. אני עוזרת לחולים להתמודד עם מחלתם ולעצב מחדש את מציאות חייהם ועוזרת לאלו שמטפלים בהם להיות מסוגלים לתקשר איתם.
קוראים לזה תקשורת מרפאה.

אני מאמינה שהיכולת של אנשים לשוחח, להקשיב ולהבין זה את זה, היא כלי טיפולי במובן העמוק ביותר של המושג. מרגע שהם מפתחים ומעמיקים יכולת זו, הקשר ביניהם הופך מיחסי-חליפין ריקים מרגש ליצירה משותפת, מתגמלת. כזו שמאפשרת לצמוח, להתפתח וגם לחוש סיפוק וליהנות מההישגים.

בגיל 29 ילדתי את בתי האהובה אלה, לא לפני שהחלטתי להיות עבורה אמא בריאה, חזקה ומאושרת ולהעניק לה ילדות רגועה, בטוחה ומעצימה. לאושרי, היא גדלה להיות ילדה שמחה, סקרנית, נבונה, וכייפית.

חוויית ההורות ממלאה אותי באושר רב. אני מקבלת באהבה גם את הקשיים, ורואה בהם חלק מתהליך של התמודדות, צמיחה והחלמה משותף שאינו מסתיים לעולם. הקשר עם ילדתי מזכיר לי בכל יום מחדש, שבסופו של יום הדבר הכי חשוב שיש לנו הוא אלה את אלה.

שירי בן-ארצי

מאמנת, מומחית לתקשורת מרפאה, יועצת לארגוני בריאות, מרצה.

בדף מי אני תוכלו ללמוד עוד על הרקע המקצועי שלי.